פרשת וישלח

"יש לי כל"

בראשית לג, יא
רש"י מציין את ההבדל בין ביטויו של יעקב לביטויו של עשיו. יעקב
אומר "יש לי כל" שפירושו שיש לי את כל סיפוקי, ועשיו אומר
בלשון גאווה "יש לי רב" שמשמעותו יותר ויותר מכדי צרכי.
ההבדלים הללו, אינם רק משחקי מילים בעלמא. המשפטים הללו
מבטאים השקפת עולם שלימה. יעקב הרגיש תמיד שיש לו את כל
סיפוקו כמו שאומר דוד המלך בתהילים )לד, י( "כי אין מחסור
ליראיו" באמת לא חסר להם כלום. לעומתו, עשיו הרגיל את עצמו
שהוא זקוק ליותר ויותר ממה שהוא באמת צריך. במצב כזה, יוכל
להיות עשיר גדול ומופלג שיש לו על הפרק הצטרכויות אדירות שלא
נותנות לו מנוח.
מעניין מאוד לשמוע את התבטאותם של חכמינו אודות ההגדרה על
העניים והעשירים. 'איזהו עשיר? השמח בחלקו' )פרקי אבות פ"ד
מ"א(. לעומת זה ל העני אומרים חכמינו )במסכת נדרים דף מא(
'אין עני אלא בדעה'. ברוח הדברים, נהגו בני ארץ ישראל לומר: מי
שקנה דעת אינו חסר כלום ומי שאין לו דעת – אין לו כלום.
זה לא רק משפטי תאוריות, זו מציאות בחיי היום יום. הצדיק
הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל התגורר בדירת חדר. בפינת החדר
היה כעין מטבחון, במרכז היה שולחן, ולאורך הקירות היו מיטות
וספרים. כאשר נשאל על ידי מכריו, איך אפשר להתגורר בכזה
דוחק? השיב בפשטות: הרי זה כל כך נוח. בהושטת יד אני מוציא
ספר מהארון. תוך שלושה צעדים אני במטבח. המיטות כל כך
סמוכות, והכל כל כך נגיש. אני חי ממש כמו שר בממשלה. אז על
איזה חיי דוחק אתם מדברים?…
אכן חיו כאן על הארץ אנשים כאלה. הבה ננסה להתחקות
אחריהם. כיצד באמת זכו אותם מאושרים להרגיש שלא חסר להם
כלום? כיצד ינצל האדם מעניות הדעת המעבירה אותו על דעתו?
האם ישנה איזה נוסחת פלאים לזכות לעשירות אמתית. לעשירות
של השמח בחלקו?
רבי נתן חושף בפנינו את הנוסחה, עם עומק רב.
דוד המלך אמר: כי אין מחסור ליראיו. ורבים הם הסבורים
שהכוונה היא, שהאדם הזוכה שיש לו יראת שמים – הקדוש ברוך
הוא כבר דואג שלא יחסר לו כלום. רבי נתן מבאר שיש כאן מהלך
פנימי יותר. וכה הם דבריו.
"כל החסרונות והעניות והדחקות שיש לאדם הוא רק מחמת חסרון
הביטחון. כי אם היה לו בטחון שלם בה' יתברך – לא היה דואג כלל
ולא היה חסר לו דבר. כמו שכתוב )ירמיה יז( "ברוך הגבר אשר
יבטח בה'… והיה כעץ שתול על פלגי מים… ובשנת בצורת לא
ידאג". ועיקר הביטחון הוא בחינת יראה בשלימות דהיינו שאין לו
שום יראה נפולה משום דבר, רק מה' יתברך. אז הוא בוודאי בוטח
בה' כי זה עיקר הבטחון כמו שכתוב "אבטח ולא אפחד" )ישעיה יב(.
הטרדות שלנו סביב נושא הפרנסה הם בדרך כלל לא ממש על
ההווה. הם יותר מחשש, פחד מהעתיד. מה נעשה אם יהיה כך, ואם
יקרה כך וכך וכו' ואם זה יגמר לנו, אז מה נעשה וכו'. הפחד הזה
הוא תוצאה של מידת היראה, שבמקום שתתבטא ביראת שמים
היא מבטאת את עצמה בטירדת הפרנסה.
כאשר האדם מתחזק ביראת שמים – הוא ממקם את מידת היראה
במקומה האמיתי, וממילא הוא ניצול מכל מיני יראות נפולות והוא
חי את חיו בטוב ובנעימים, ללא תחושות של חוסר סיפוק מכל מה
שיש לו. כי אין מחסור ליראיו. פשוטו כמשמעו.
)עפ"י ליקו"ה הרשאה ה"ג, כ(. )מוגש ע"י מכון "חיים טובים(